הכל התחיל לפני מספר שנים
כשהייתי עדיין חייל בחובה והחלטתי
לפתוח עסק למכירת מתנות מודפסות 
(שילוב של הרצון לרגש ולהפתיע, ביחד עם אהבה לשוקולדים)

בלי שום ידע וניסיון בשיווק ובמכירות
התחלתי לנסות ו… למכור.

והתוצאה?

מצאתי את עצמי פותח דוכנים בכל מיני קניונים וירידים

סוחב ציוד כבד מאוד (מכונות חום, מדפסות, סחורה),
שובר את הגב, משלם שכירות על הדוכן,
מסדר יפה את השולחן.. ומתחיל להתפלל שיגיעו לקוחות
ושאוכל לפחות להחזיר את מה ששילמתי עבור השכירות של הדוכן.

קשה לי להסביר את תחושת התסכול, חוסר האונים, הבדידות..
ההרגשה הזאת של "אולי אני לא מסוגל"
"אולי אין לי את מה שצריך בשביל להצליח"
"אולי זה במבנה המוח, או משהו שנולדים איתו, אולי זה קשור לחינוך.."

חודש עובר, שנה עוברת,
ואני? נשאר תקוע באותו מקום
בזמן שיזמים אחרים מתקדמים

וכמו רוב היזמים, את התחושות הנוראיות של הכישלון
וההתמודדות עם האתגרים, שמרתי לעצמי.

וכמו כל דבר ששומרים בבטן במשך הרבה זמן – הגוף בסוף מגיב.
והוא אכן הגיב.

למזלי באחד הדוכנים שעשיתי, הייתי כל כך בלחץ ובחרדה,
עד כדי כך שהגוף שלי שלח לי איתות חירום

לאיתות הזה קראו "ורטיגו"
משהו שלא הכרתי עד אותם הימים.

ורטיגו זאת תחושה של סחרחורת, בחילות, כאילו כל העולם מסתובב
כאילו אני שיכור (אבל ברמה קיצונית) אבל מבלי ששתיתי בכלל

לא יכולתי אפילו ללכת, לא יכולתי להסתכל על שום דבר.
פשוט התיישבתי על כיסא והתפללתי שהדבר המוזר הזה יעבור..